מכבסת אורנים (1999) בע"מ נ' אלמוג תורג'מן ואח'

פסק דין

לפניי ערעור שהגישה המערערת – צד ג', על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ ענת דבי מיום 27.9.10, בתיק הוצל"פ 01-90231-08-0, לפיה חויבה המערערת בתשלום החוב הפסוק, בהתאם לסכומים אשר פורטו על ידי הרשמת הנכבדה בהחלטתה, בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק").

בהתאם להחלטתי מיום 8.12.10, הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות מטעם הצדדים.

המערערת מלינה במסגרת הערעור הן על עצם חיובה בתשלום והן על גובה התשלום בו חויבה. אקדים ואציין כי רוב רובן של הטענות המועלות על ידי המערערת מופנות כלפי קביעותיה העובדתיות של הרשמת בהחלטתה, שניתנה לאחר חקירתו של נציג המערערת בפניה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי על נספחיהם, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי החלטת הרשמת הנכבדה בדין יסודה, ולפיכך דינו של הערעור להידחות.

ראשית אציין כי מהמסמכים שבפניי עולה כי הערעור הוגש על ידי המערערת באיחור, מבלי שהוגשה מטעמה בקשה להארכת מועד. על פי הוראות החוק והתקנות שהותקנו על פיו, ערעור על החלטת רשם יוגש בתוך 20 ימים (ראה סעיף 80(ב) לחוק וכן תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979).

מהמסמכים שבפניי עולה כדלקמן:

ההחלטה נשוא הערעור ניתנה ביום 27.9.10.

הערעור הוגש על ידי המערערת ביום 14.11.10.

המערערת אינה מציינת במסגרת הערעור המועד בו הומצאה לידיה ההחלטה אולם כי טענתה במבוא לכתב הערעור, החלטת הרשמת נמסרה לידיה: "מספר ימים לאחר מכן, באמצעות ב"כ המשיבה מס' 1, יחד עם התראה בטרם ביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל".

לעיקרי הטיעון שהגישה המשיבה צורף מכתב ההתראה האמור וכפי שעולה מאישור הדואר שצורף , החלטת הרשמת נמסרה לידי המערערת ביום 13.10.10. (רעה נספח מש/4 שצורף לתיק מוצגי המשיבה).

לפיכך, המועד האחרון להגשת הערעור על החלטת הרשמת חלף ביום 2.11.10.

בהתאם לאמור, דינו של הערעור להידחות ולו מהטעם שזה הוגש באיחור מבלי שהוגשה בצידו בקשה להארכת מועד.

ואולם, וכפי שכבר ציינתי לעיל, דינו של הערעור להידחות אף לגופו של עניין.

החלטתה של הרשמת הנכבדה ניתנה כאמור, לאחר חקירתו של נציג המערערת בפניה, ולאחר שהומצאו לידיה המסמכים כמפורט בהחלטתה מיום 30.6.09. במסגרת ערעורה מבקשת המערערת להשיג אחר קביעותיה העובדתיות של הרשמת הנכבדה, כפי שנקבעו על ידה לאחר חקירתו של נציג המערערת בפניה, וכן לאחר שהומצאו על ידי המערערת מסמכים נוספים, עליהם הורתה הרשמת בהחלטתה.

כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. לא מצאתי כי בנסיבות המקרה שבפניי הונח בפניי טעם לסטות מהלכה זו.

לפיכך, אין בדעתי להתערב בקביעות הרשמת כי במועד צו העיקול היו קיימים בידיה של המערערת נכסים מעוקלים. נדמה כי די בעניין זה להפנות לסתירות שעלו בחקירתו של נציג המערערת.אוסיף לציין כי מכרטסת הנה"ח לשנת 2008, אשר המציאה המערערת, עולה במפורש כי התשלומים הועברו לידי חייב לאחר הטלת צו העיקול (ראה מש1/2 לתיק מוצגי המשיבה).

בספרו של ד' בר-אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית בעמ' 863-864, נכתב על תנועתה של מטוטלת הראייה, במסגרת הדיון המתנהל לפי סעיף 48 לחוק, כדלקמן:

"על התובע להביא ראיות המהוות בסיס לכאורה לחיובו של הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק. לאחר שהובאו הראיות, עובר על שכמו של הצד השלישי הנטל להביא ראיות לעניין קיומו של ההצדק הסביר שמנע ממנו את העברת הנכס המעוקל אל מנהל הלשכה. החוק איננו מגדיר מהו "הצדק סביר", אך נראה כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. החוק איננו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שההצדק יהיה סביר. ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל מנהל הלשכה, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי.."

מטענות המערערת, כפי שהועלו בפני הרשמת, כמו גם במסגרת הערעור שבפניה עולה כי אין באמתחתה של המערערת "הצדק סביר" למחדלה באי העברת הכספים המעוקלים לתיק ההוצל"פ. ברי כי אין בטענת המערערת כי העיקול "נחת" עליה ללא כל התראה וכי לא היה מיוצגת באותה העת כדי להוות הצדק סביר למחדלה (על הנסיבות בהן הוכרה טענה של "הצדק סביר", ראה בספרו הנ"ל של בר אופיר בעמ' 864).